לסעודה אחרונה טיפס אוטואוכל אל ראש ההר להביט על עירו מלמעלה, ממרחק, ובקרבו אימאן סלימאן והכיפתא שלמדה להכין מאימא שלה. פשטידת בשר עם עגבניות ותפוחי אדמה, ופסקול שקורא אל העיר בשלוש שפות, מבקש ממנה עוד פעם שתנשום, שתמצא את השקט, שתשכיל לאהוב את האדם ולא רק את אלוהיו. ירח עולה בשמים, עוד מעט יתחיל מבול מטאורים. גשם כוכבים נופלים הם זמן טוב לבקש משאלה כזו גדולה.

"יש גזענות בארץ הזו", תגיד סלימאן ברגעי הפרידה ממנה ומהאוטו. תוסיף שלא באה רק בגלל האוכל אלא גם בשביל לתת לגזענות הזו סטירה. שנים שהיא ברדיו, מוזיקה, אקטואליה, חברה, אלימות וסמים. כל אלה בכוס הקפה שלה אותה היא שותה מול מיקרופון בכל יום שישי בשעות הבוקר. מחר יפרם הקסם, כל קישוטיו ייעלמו, המנורות המנצנצות יסולקו ותוסר מהגג הפתיליה הגדולה שהיתה כמו כתר לראשו, עשתה לו כבוד בשלושת השבועות בהם הסתובב בעיר. אחרי זה הוא יוחזר אל שורות הברונקס ושוב יסתובב כאחד הרכבים, יסיע כסף ממקום למקום ואף אחד לא ממש יאמין לו כשיספר על תבשילים, ומוזיקה. על להט התנורים שבערו בבטנו. מנועים יכחכחו במבוכה שיתעקש כי במקום בו יושב עכשיו מאבטח חמוש, עמד איתי מאוטנר וכמו קוסם בכיכר העיירה היה קורא לאנשים לקנות כרטיסים. מתאר בפניהם את נפלאות היום שעבר ואת אלה המחכות להם מחר.

ובלילות שקטים, בחשכת החניון, רגע לפני שילכו לישון, הוא יספר לאחיו המשוריינים על הנוף שראה משער ציון, מפארק מקסיקו ומהאוניברסיטה שעל ראש ההר. על מתיקות העטייף בשער יפו ועל שעת בין השמשות בגן העצמאות. על התורים הארוכים שעמדו בסדר מופתי מול החלון שלו, על הריכוז בפניו של כאמל השלמון, על מישל קישקה שצייר מול עיניו ג'ירפה ותינוק, ועל זיכרונות נוסעים ברכבת. על יסמין לוי ששרה בשבילו ועל ילדים שבכו עד שהריאות נדבקו להם לגב כי רצו כל כך להתקרב ולראות אותו מקרוב.

והם יקשיבו לו בפנסים ספקניים, הוזה, ילחשו זה לזה. העיר הזו על כל יופייה וטירופה, הצמיחה הרבה משוגעים, רדופיי חזיונות. ורגע לפני שיתחיל לבכות יעבור שם נער צעיר, ראשו אדום ופניו טובות ובלי כל סיבה יעצור לרגע מול האוטו הטוב, ילטף במבט גלגלים וטמבון. "אני זוכר אותך", ילחש. "גם ככה, בלי בגדי מלכות ונצנוצי אורות. אל תקשיב למילה ממה שאומרים. העיר הזו לא תצמח דבר עבור מי שלא מאמין".
[[{"fid":"1783","view_mode":"full","type":"media","attributes":{"height":789,"width":852,"style":"width: 550px; height: 509px;","class":"media-element file-full"}}]]

[[{"fid":"1788","view_mode":"full","type":"media","attributes":{"height":855,"width":1280,"style":"width: 550px; height: 367px;","class":"media-element file-full"}}]]
ניפגש בהווה, אסף גברון

כמו לאונרד זליג, גיבור סרטו הנפלא של וודי אלן משנות השמונים שצץ במקומות בלתי צפויים ומשתלב בסביבתו, צץ האוטואוכל בשבועות האחרונים בשכונות ואתרים ירושלמיים נבחרים, איכשהו התמזג בנוף על אף, או שמא בגלל, צורתו הבולטת ויוצאת הדופן והפך לחלק מהחיים. ירושלים, מצידה, פרשה לכבודו זרועות פתוחות, בלעה אותו אל קרבה וקיבלה אותו כמו שהיא יודעת לקבל כבר שלושת אלפים שנה כל גחמה ומוזרוּת אפשרית שמוצאת את דרכה אליה מכל פינות הפלנטה. כאילו שהיתה לה ברירה.

כך התברג כלי הרכב המשונה, המצופה בטפט צבעוני אקלקטי, המאובזר במטבח פונקציונלי, הנושא על ראשו סיר נירוסטה גדול שמפריח עשן, הפולט מנות מנות של מאכלים מגוונים כמו תושבי העיר ושכונותיה, חמים וקרים, מתוקים וחריפים, עשירים וקלילים; כך מצא את עצמו למרגלות מצודת דוד, מתחת למפלצת בקריית יובל, בלב השוק ההומה, בתחתית מדרגות הסינמטק; וכך משך אליו מדי יום וערב מאות אוהדים נלהבים ורעבים.

הערב, לכבוד סיום, משקיף האוטואוכל על העיר מעל פסגת הר הצופים, אומר שלום לך.

הערב, לכבוד סיום, זומנו כל השותפים לחגיגה: אנשי המטבח של מחניודה, אנשי ההפקה של עונת התרבות, אנשי העט של הבלוגים, אנשי העדשה של הצילומים ואנשי העיר עם מנות הילדות שלהם, מנות האהבות שלהם, מנות השאיפות שלהם.

הערב, לכבוד סיום, זומנה אימאן סלימאן, כדי לצאת מכאן בתקווה ובשותפות.

והערב, לכבוד סיום, מנצח על הקונצרט אסף גרניט, האיש והעיניים הכחולות, האיש וסינור הטבחים המפוספס, האיש והזיפים המתארכים, האיש והאנרגיה האינסופית.

סלימאן, אשת קול ישראל, עיתונאית השנה, ירושלמית ערביה שפועלת כל חייה למען חיים משותפים ומגלמת בעצמה את הגשר שבין ערבים ויהודים, מגישה כיפתא, בשר טחון עם תפוח אדמה ובצל מגורד, פטרוזיליה, ותבלינים חריפים בתוך רסק עגבניות – המנה שאמא של סלימאן עדיין מכינה הכי טוב. זו מנה מחממת לב וחושים, שאין ספק שבמטבחה של אימה של סלימאן, או במטבחו של גרניט במסעדה (כלומר, ללא תעודת כשרות), יכולה לנסוק לגבהים שהר הצופים עצמו לא היה מתבייש בהם.

הרוח נושבת כאן בעוצמה. כמעט אמצע אוגוסט וקר. הפלייליסט המוזיקלי של סלימאן הוא מהמשובחים שנשמעו בערבי האוטואוכל בהם ביקרתי, עמוס פופ ערבי ישן וחדש ומפתיע (שלבושתי אני מזהה מתוכו רק את עמר דיאב הגדול), כשמדי פעם נבזקים בתוכו פופ ישראלי מרענן או היפ-הופ נמרץ. והנה אייל רוב – האחראי על הפלייליסטים, שעבד בצמוד עם האורחים, מצא את השירים שביקשו, אסף והרכיב אותם, והחליט, לכבוד סיום, לבוא ולראות ולטעום ולהאזין מקרוב.

ליד הסיר על הגג של האוטו יש תצוגה רצה של טקסט משתנה והערב, לכבוד סיום, רצה בו הכתובת הבאה: "אוטואוכל אומר שלום. יותר לא יהיה. חלאס. אוהבים אתכם וקצת עצובים על הפרידה". החושך הנופל מעצים את האדום של הטקסט הזה ככל שנוקפות הדקות, וכאילו מעצים גם את המסר. משפחות שרועות על שרפרפים ברחבה, נשים חולצות שד ומניקות קטנטנים.

עבורי אלה היו שבועות מעניינים, קצת מוזרים. לפני כמעט עשרים שנה כתבתי ביקורות שבועיות על אוכל מהיר בעיר הזאת, ובשבועות האחרונים כל עלייה לכאן מהרוטב החם של אזור החוף שלחה אותי אחורה, לימים אחרים, לכתיבה אחרת, לעיר אחרת. זה היה תרגיל בנוסטלגיה, תרגיל בשימוש בשריר מנוון. המסקנות: א. השריר יודע לעבוד גם אחרי תרדמת של שני עשורים; ב. זה יכול להיות די נעים להפעיל שריר מנוון; ג. זה יכול להיות מאוד נעים לחוש בקור וללבוש שרוולים ארוכים באמצע אוגוסט; ד. אבל טוב שזה נגמר. ניפגש שוב בהווה.

אווירת סוף קורס, קורס בערבית מדוברת. או מושרת. ואיזה יפה המדבר בצבעי שקיעה. איזה יפה כיפת הזהב. מלמעלה זאת נראית כמו עיר שיכול להיות לה סיכוי. במיוחד עם פסקול של דיסקו ערבי. אלה ממש הרגעים האחרונים, ומתגנבת אליהם, איך לא, אותה תוגה ירושלמית מפורסמת שאפילו עוד ניגון אחרון של ג'ינגל האוטואוכל של מארש דונדורמה לא יפיג.

איתי מאוטנר מודה לירושלים. אסף גרניט מוחה דמעה. אימאן סלימאן אומרת שהדרך הזאת, דרך השיתוף, היא סטירה לגזענים. היא הדרך היפה להתחבר, להיות ביחד, להכיר את השני. היא צודקת. העב"ם הזה, החייזר הזה, הלאונרד זליג הזה, העלה עשן פה מעל העיר במשך כמה שבועות וחימם את הנשמה ואת בלוטות הטעם לכמה ירושלמים וכמה ירושלמים-לרגע. מגיעה לו תודה.
[[{"fid":"1784","view_mode":"full","type":"media","attributes":{"height":682,"width":1024,"style":"width: 550px; height: 366px;","class":"media-element file-full"}}]]

[[{"fid":"1787","view_mode":"full","type":"media","attributes":{"height":682,"width":1024,"style":"width: 550px; height: 366px;","class":"media-element file-full"}}]]
געגועים לעתיד לבוא, הדיי עפאים

מהר הצופים הבטנו על ירושלים מלמעלה כדדלוס וכאיקרוס בשעתם, כשנמלטו מן הלבירינת האינסופי של מינוס, מלך כרתים. היום נטה לערוב והעיר נחה על הרריה כשמיכת טלאים שנשמטה מהר הזיתים ונחל קדרון עד לשיפוליה המערביים של העיר על דרך יפו. בדמדומי השקיעה הרכים נראתה העיר שלווה, כמעט מנומנמת, ואילולא צריחי המסגדים וכיפות המנזרים ובתי-הכנסיות שניצבו כהרי געש רדומים הפולטים מדי פעם אדיהם ומאיימים להטביע את העיר כולה בלבה הרותחת, לא היינו זוכרים כי מדובר בעירנו האהובה והמסוערת.

עשרים ושלושה ימים נסע האוטואוכל ברחובות הלבירינת הירושלמי הפתלתל ועטור הדרכים שאין בהן מוצא עד שהמריא אל ההר. עשרים ושלושה ימים עשה אסף מלאכתו ברחובות מרוצפי האבן שנמתחים בין יהודים לערבים ובכבישי האספלט הלוהטים שבין דתיים לחופשיים ובסמטאות הצרות שבין החדש לעתיק, בגשרים שבין הכאב לתקווה ובדרכי הלב אשר בינו ובין עצמו. עשרים ושלושה ימים ואנחנו אחריו, רק כדי לגלות שיותר משעצר האוטואוכל בתחנות, הוא נסע בינהן ובמסעו קשר אותן אחת אל השנייה ואותנו אליהן ברשת של חוטים דקים העשויים אוכל וגעגועים.

ומה טובה עירנו ירושלים, שאין אנו מתגעגעים בה אל אשר עבר ואל אשר חלף. לא, לא. זו הרי דרכם של מי שעתידם מאחוריהם. בירושלים, כדרכם של הנביאים, מתגעגעים אל העתיד לבוא. ועל שום כשרונם של תושבי עירנו לערוג באמת ובתמים ובהתכוונות גדולה אל מה שעיניהם טרם ראו ואוזניהם לא שמעו מעולם, זכתה עירנו להקרא עיר הנצח ועיר השלום. לא מפני שכבר שכן בה השלום פעם, אלא משום שאנו מתגעגעים אליו בכל מאודנו שיבוא.

הנה, את תחנתו האחרונה נטה האוטואוכל בהר הצופים, כמבקש למתוח את החוט הדק עוד קצת ולהדק את הקורים שטווה בעיר במהלך עשרים ושלוש ימיו בה כרשת על שללה. עוד מעט תשקע השמש והחלון יסגר והרכב ופרשיו יעלו בסערה השמיימה. אך בינתיים עוד מגיש בו אסף צלחות עמוקות אחרונות עם בשר ותפוחי אדמה בעגבניות שהכין יחד עם אימאן קאסם סלימאני, בת זוגו האחרונה למסע.

אימאן מצמצמת עיניה ומתקרבת ומחפשת בכל אדם הניגש אל הדוכן קצוות חוטים לארוג מהם את האריג. מה שמך, היא שואלת, ומה שלומך, והיא מקשיבה ומתעניינת באמת ומאריכה את התור. אימאן מחייכת ואומרת לנו שאפשר פשוט לשבת ולדבר, ולצחוק ולהעביר שיחה קלה על אוכל או על מזג האוויר. לא צריך לחפש את הקרעים ואת הכאב. מספיק לאכול משהו טוב ביחד, היא אומרת ובקולה הגעגוע אל השלום שעוד יבוא.

אימאן מביטה אל הצלחות ואל פני האנשים ואסף מסיט לרגע את מבטו אל העיר שמדליקה פנסיה באופק. עוד מעט הוא כבר ימריא מפה אל האי הבריטי וינסה להביא במטבחו אל תושביו הציניים המתרפקים על עברם המפואר את הכשרון שבלהתגעגע אל מה שטרם אירע.

מעולם לא עזב את העיר הזו ובמסעדותיו הפך לאבן מאבניה ועתה הוא מתקשה להכיל. בעיניו הוא מודד את הדרך שעשה בה באוטואוכל שלו ואוסף את הנקודות לקווים. "זהו בדיוק העניין", הוא אומר פתאום. "בלי הקצוות לא היו נמתחים בינהם הרחובות. בלי הדתיים והחופשיים, היהודים והערבים, העבר והעתיד לבוא, בלי כל אלה לא היתה נבנית פה עיר, לא כך, לא כזאת. כל העניין כולו הוא מי שידע לחבר את הקצוות האלו בחוטים בלתי נראים, מבלי למשוך, שלא יקרעו, רק להחזיק חזק ולקרב כל פעם קצת". הוא משתתק ושוב מביט אל המסע המשורטט באור. הוא יודע שדרכו למד את סוד מטבחו, זה המושך במתינות ומשחרר במתינות ומקרב את סועדיו אליו ואחד אל השני, כל פעם קצת.

החושך יורד, מנות אחרונות נמזגות והדוכן מתכסה בחלון האטום בפעם האחרונה. מצלמות מבזיקות, כוסות מקישות ואחדים מזילים דמעה. רק אלו שהציתו את האש, האנשים מעונת התרבות, מחייכים וזיק בעיניהם. לא עונה היא, הם יודעים, כי אם חיים שלמים, והתרבות בה היא רק הדלק לתבערה. הם אינם מצטערים על דאבדין, הם ירושלמים אמיתיים וכבר מתגעגעים אל העתיד לבוא.

כיפתא/ אימאן קאסם סלימן
6 מנות

מה צריכים
3 תפוחי אדמה, מקולפים ופרוסים לפרוסות בעובי 2 ס"מ
½ ק"ג בשר בקר טחון
1בצל, מגורד בפומפיה וסחוט היטב
1 תפוח אדמה, מקולף, מגורד בפומפיה וסחוט היטב
צרור עלי פטרוזיליה, קצוצים דק
4 כפות רסק עגבניות
קמצוץ כמון
מלח, לפי הטעם
פלפל שחור, לפי הטעם
שמן לטיגון

להגשה
צרור עלי פטרוזיליה, קצוצים דק

אופן ההכנה:

.1 מחממים סיר עם שמן לטיגון עמוק. כשהשמן חם (180 מעלות) מטגנים את פרוסות תפוח האדמה עד שהם זהובים ופריכים. מעבירים לצלחת מרופדת בנייר סופג.
.2 מחממים תנור ל-200 מעלות ומשמנים תבנית עמוקה.
.3 בקערה גדולה, מניחים את הבשר הטחון, הבצל ותפוח האדמה המגורר ומערבבים היטב.
.4 מוסיפים את עלי הפטרוזיליה ומתבלים בכמון, מלח ופלפל. מערבבים היטב. מעבירים לתבנית בשכבה אחידה ואופים בתנור 5 דקות.
.5 מנמיכים את חום התנור ל-180 מעלות.
.6 מסדרים את תפוחי האדמה המטוגנים בשכבה אחידה מעל הבשר.
.7 מדללים את רסק העגבניות בקערה קטנה עם ½ כוס מים חמים ומתבלים במלח ופלפל. יוצקים את הרוטב מעל תפוחי האדמה והבשר, מכסים בנייר כסף ואופים 30 דקות. מסירים את הרדיד ואופים 15 דקות נוספות.
.8 מפזרים עלי פטרוזיליה קצוצים מעל ויורים יריות של שמחה באוויר.