הדרך השנייה, מצידה, יצאה את שער שכם אל קסמי האוריינט. את דרכה עשתה ליטה, מתחתרת בעפר, לובשת ופושטת צורה בחומות גבוהות ובסמטאות נסתרות, נעלמת ומופיעה מתוך שרעפי-טירופם של הוגיה וחולמיה והוזיה. תחילה כונתה הדרך "הרחוב האחורי", או "דרך האצולה" ורק עם בוא האנגלים אל העיר, על מפותיהם ורשימותיהם, זכתה הדרך לשמה בהתייעצות אחת בין מאהביה הנוצרים, המוסלמים והיהודים: "רחוב הנביאים" נקרא שמה בפלשתינה א"י, והיא, מצידה, לא הכזיבה.

צפוף הרחוב וצר מדרכת. משני עבריו מתנשאות חומות כבדות-סורג ושער, וכרכוביהן מעוטרים בסמלים עתיקים ואפופי מסתורין: מנזרים וכנסיות ובתי-מיסיון בעשרים שפות לצד בתי אמידים שבנו אצילים מוסלמים לאהובתם בערבית ובטורקית; בתי חולים למרפא ליהודים ולנוצרים ולמוסלמים כאילו דמם או ליבם שונים; קונסוליות מפוארות לנציגי ממלכות שנשכחו מאז ולמדינות שטרם נולדו, בתי שרד לכמרים ולקאדים ולרבנים נודעים ואפילו, באחת הסמטאות, זו של החבשים, ליד ביתו של אליעזר בן-יהודה, עמד בית למלך אחד, ראס פרי, האריה המנצח משבט יהודה, בחיר האלוהים ומלך המלכים של אתיופיה, הוד מלכותו היילה סלאסי.

ופעם אחת, במאה הקודמת, פסעו בסמטה הזו, אפופי קסם ורומנטיקה, יהודיה הולנדית אחת שמשפחתה היגרה מקולוניה באינדונזיה ובאה ללמוד אמנות דווקא בבצלאל, עם סטודנט אחד שהכירה ושהפך לבחיר ליבה ותחת אחד החלונות צילמו את תמונתם למזכרת. בבית הזה נגור ובבית הזה נגדל את ילדינו, אמרה אז האשה ובן-זוגה חייך.

תחילה רכשו חדר אחד בבית האבן הטחוב ואחריו עוד חדר ועוד אחד. את ילדיהם גידלו בשנים הראשונות עם שותפים ואיתם חלקו מטבח או חדר שירותים עד שאט אט הצליחו לקנות להם נחלה בירושלים, שהייתה אז מלאת תקווה עדיין ועטוית קסם ומשיכה ואבניה עוד לא היו גדולות מאנשיה. לרגע אחד, באמצע המאה הקודמת, היה נדמה שהעיר הזו באמת תוכל להיות עיר-שלום וממנה יזרח אור לגויים ויבהיר מחלוקות וירכך קנאות וישכין שלום. וגם נדמה היה שדווקא הרחוב שנקרא על שם הנביאים שניבאו לה את ימי משיחיה יהיה הרחוב המקשר בין העבר שבין חומות העיר העתיקה ובין ההווה שצמח בעיר המערבית, בין מוסלמים לנוצרים וליהודים, בין אנשי-דת לאפיקורוסים, בין חולמים לבונים.

דנה ויס, שגדלה בבית ההוא ברחוב החבשים, זוכרת את ימי ילדותה שם כמבעד למסך חלום. המסעות הרגליים דרך רחוב יפו ובן-יהודה אל המלך ג'ורג' והקרן הקיימת עד לגימנסיה רחביה בה למדה, הפעולות בצופים בשבתות, ערבי הרוח וההבל של הבוהמה החילונית של הוריה, מזמורי הכנסיה האתיופית שמבעד לחומה והצבעים שעטתה העיר ושעטו האנשים. עם השנים שקע אבק החלומות של העיר ההיא ומרביתה שבה ונתכסתה בכסיים שחורים, קנאות ומדנים. דנה עזבה את העיר בדרך יפו הרחבה תל-אביבה ואחריה גם הוריה, ההם שחלמו תחת החלון ושבכת האבן שברחוב אתיופיה. גם חבריה עזבו כולם. בביקוריה בעיר לצרכי עבודתה נצבט ליבה בכאב שהולך וכהה אך לא דועך. אני ירושלמית גולה, היא אומרת, וכאלה הם גם רוב חבריי.

אולם היום אחר הצהריים עשתה דנה שוב את דרכה אל רחוב הנביאים, אל מול פינת רחוב האתיופים של ילדותה. בחניון צפוף, שניטל ממנו הדרו ההיסטורי של הרחוב, תפס את מקומו נביא מסוג חדש, הוזה וחולם ובונה. גרגור מנוע, פתיחת דלתות, פריסת מחצלת. אסף גרניט, שאינו סולל דרכיו באבן אלא בצלחות ובסכו"ם ובזכרון של טעם שעוד לא נטעם, אוסף את אנשיו ומכיר להם את דנה, ידידתו מארוחות שכבר סלל אל ליבה במסעדותיו. היא מצביעה לעבר חצר ילדותה בביישנות, כאילו מתנצלת על שכך זה נראה היום ואיך פעם כל זה היה אחרת ומספרת בכמה משפטים על הבית ההוא והחומה והאוכל שעלה על שולחנם. "גאדו-גאדו", היא אומרת, וברחוב הזה השם שוב כלל אינו נשמע מוזר. זהו המאכל האהוב מילדותה, שהגיע עם סבתא ההולנדית מאינדונזיה הרחוקה והפך דווקא בבית הירושלמי שברחוב אתיופיה לאוכל של בית. ירקות שהוקפצו במחבת ברזל והונחו על תלתלי אטריות או אורז ושעליהם יוצקים ביד רחבה רוטב סמיך של בוטנים וקוקוס. אוכל של קו-המשווה במקום עם הכי הרבה קטבים בעולם.

שתי דקות לחמש וערב רב של סקרנים ורעבים ונביאים ממלא את החניון. פתאום שוב נצבע הרחוב בצבעים עזים של תרבות ושל חופש. כל כך יפים האנשים פה, ושמחים. אולי הם כאן כל הזמן ופשוט לא שמתי לב? משפחות על טפיהן, כומר אתיופי אחד שמציץ בגלימה אדומה וחסידים שנשענים על תחנת ההסעה, נערות יחפות מבתי הספר לאמנות ותיירים מארצות הברית או מתל אביב. המון אך לא צפוף, מתקרבים אך לא דוחפים. נגשים בתור עליז, קצת רוקד, עם מוסיקה שהתנגנה פה פעם בימי ילדותה של דנה בשנות השבעים והשמונים ומקבלים מידיה ומידי אסף את הגאדו-גאדו הזה שלה, שאסף הכין שוב עבורה לפי המתכון שקיבל מאמה. וכולם אוכלים ושותים וצוחקים ומדברים, כאילו מעולם לא נמתח הרחוב הזה בין ניגודים, כאילו תמיד חיבר.

מסביב עומדים בעיניים נוצצות האנשים מעונת התרבות הירושלמית שהביאו את האוטואוכל הזה לכאן ועל פניהם מבט השמור לנאיבים בלבד או לנביאים, או שבעצם לשניהם. על הבניין שמאחורי החניון תלויה בבואתו של הרב קוק המביט במתרחש, ונדמה שאף הוא מעט מחייך. שעת הקסם הבין-ערביימית הזו נעימה גם לו, גם לנו. אולי היא רק הבזק של אור ואולי היא אש בשדה קוצים.

גאדו גאדו/ דנה וייס
4 מנות
גאדו גאדו בגרסת נני של דנה וייס.
*למנה צמחונית ניתן לוותר על העוף.
מה צריכים
לרוטב
3 כפות בצל, קצוץ דק
1 שן שום, כתושה
2 כפות גדושות חמאת בוטנים ללא סוכר
1 כפית כמון
כמה גבעולי למון גראס
2 כפיות סויה
½ כוס חלב קוקוס (אפשר גם פחות)
3 כפיות עלי כוסברה, קצוצים דק

לירקות מאודים
3 קישואים, מקולפים, חצויים לאורך ופרוסים לרצועות
1 כרובית, מפורקת לפרחים
1 כרוב, פרוס לרצועות דקות
1 גזר , מקולף, חצוי לאורך ופרוס לרצועות דקות

לעוף
3 נתחי חזה עוף, חתוכים לקוביות בגודל 3X 3 ס"מ
2 כפות קורנפלור

מה עושים
.1 להכנת הרוטב, מניחים בסיר את כל הרכיבים, למעט עלי הכוסברה, ומבשלים מעל אש קטנה, ללא כיסוי, כ-30 דקות. מוסיפים את עלי הכוסברה ומניחים בצד.
.2 בסיר אידוי, סטימר מבמבוק או סיר עם שושנת אידוי, מאדים את כל הירקות אידוי מהיר, כ-3 דקות, מסננים וטובלים במי קרח להפסקת תהליך הבישול ולשמירת הירקות פריכים.
.3 מחממים מחבת רחבה עם מעט שמן ומניחים את הקורנפלור בקערית שטוחה. כשהשמן חם, טובלים את קוביות העוף בקורנפלור לציפוי מושלם, מנערים בעדינות ומטגנים עד להזהבה. מעבירים לצלחת מרופדת בנייר סופג.
.4 להגשה, מחלקים את הירקות והעוף לצלחות הגשה ויוצקים מעל את הרוטב. מומלץ להגיש עם אורז או נודלס.