החיילים היוונים, שתלשו את רעלות הנשים ומעכו את תרבושי הגברים הטורקיים ברגליהם, התקדמו מזרחה, אל העיר מניסה, שפעם נקרא שמה מגנסיה, וחלפו בדרכם על שיירות יהודים בנות חמש מאות שנה שעזבו שוב את בתיהם, אוחזים בטפם וגוררים תיבות מצלצלות מפמוטים ומכתרי-הכסף של ספרי-תורתם העתיקה. 

מקצת מיהודי איזמיר ומניסה עקרו אליהן מירושלים עוד כשנחרב ביתנו השני, בט' בחודש אב, אולם מרביתם עשו דרכם אל אסיה הקטנה רק 1419 שנים אחר כך, רדופי געגועים, נאחזים בקנאות בזכרונות המתוקים שנשאו בשפתם היהודית-ספרדית: החצרות המוצלות של סביליה, בתי הכנסיות המפוארים שבקורדובה, גני החשק שנטעו בגרנדה והמרגליות שטוו משורריהם בטולדו. זכר הגירוש צרב את ליבם כמו גירוש חוה ואדם מגן-עדן.

שלוש שנים בלבד מלאו ליצחק לוי כשנדחק עם משפחתו  אל הרכבת ממניסה למצרים. לא לכולם נמצא מקום בקרונות ואחדים נאלצו לטפס ולעשות את הנסיעה הארוכה על גג הרכבת. אולי חייך אליו סבו בעיניו השמחות כשטיפס אל הגג, אולי גם לחש לו בלדינו שלהם "נו טי איספנטיס, איז'יקו", אל תפחד, ילדי שלי. אם הספיקו מבטיהם להפגש ואם לאו, כשעצרו בתחנה כבר לא היה סבא על הגג. אולי כוחו לא עמד לו בטלטולי המסע ואולי החליט רגע לפני היציאה להשאר במניסה. חמש מאות שנות געגועים הספיקו לו והוא אינו מוכן לחמש מאות שנים נוספות. 

וכך נשא עימו יצחק לוי הפעוט את 500 השנים של סבו חזרה לנקודת המוצא כשהגיע בשנת 1922 לשכונת אוהל משה הספרדית שבירושלים. החצרות קטנו אמנם והים התרחק, אך האוכל והשפה והמנגינות נותרו כשהיו. ברחובות הבוסתן הספרדי של ילדותו הירושלמית הבין לוי שהאדם חייב לגעגועים, אפילו כשהוא חוזר למולדתו ואפילו אהובתו לצידו והוא אינו חסר דבר והמשיך לשיר שירי כיסופים לציון ושירי אהבה נשכחה בלדינו מתוך חצרו הפורחת שבלב ירושלים. 

הנה כך גדל יצחק והיה לאיש בעולם שהיה ונשכח כמעט כליל מחוץ לחומות השכונה הקטנה. לאט לאט התקרר ה"אורנו", התנור שדלק בלב השכונה והשחים את החמין של שבת לתושביה, אחר כך נסתם בור המים ואלו החלו לזרום בברזים מבלי שהיה צריך לשאוב אותם כלל, ואז גם פסקו הזקנות מלשבת על הספסל תחת עץ התות הגדול והבוסתן, שצמח בילדותו מן הזרעים שהביאו עמם יהודים נודדים מגניהם שבסביליה, נותר לבדו בין דפי התווים שכתב בקדחתנות ובשידורי הרדיו ששידר בלדינו ושרק מעטים עוד הבינו את שפתו העתיקה. 
יצחק נשא את שיריו לעולמו כשבתו הצעירה, יסמין, היתה רק בת שנה. אולי חייך אליה בעיניו הטובות לפני לכתו, אולי אמר לה בלדינו שלו "נו טי איספנטיס, איז'יקה", אל תפחדי, ילדתי. כך או כך, כשעמדה על דעתה כבר היה אביה איננו ורק צילו הענק נותר מהלך בין אבני ירושלים. אמה, כוכבה, שנישאה לאביה בעודה נערה והיתה צעירה ממנו ב-27 שנים, נדבקה ממנו בגעגועיו והורישה גם לבתם את היכולת לשאת זכרון שמעולם לא חוותה. כבר עשרים שנה שהיא שרה את שיריה בלדינו ובספרדית של ילדותו וטופפת בעזרתם בחזרה לספרד ולטורקיה את צעדי אבותיה ואמותיה היהודיים שצעדו לשפת הנהר של סביליה ובסמטאות מכוסות האבן של מניסה.

לפנות ערב היא פסעה עם אימה מאוהל משה במורד רחוב אגריפס אל הכיכר הקטנה שמול קולנוע עדן, מנוחתו עדן. האוטו פרש מרבדיו לפניה והציב לצידו במה קטנה מעץ נוקש ומיקרופון על עמוד. כבר שנים שיסמין מכשפת בקולה אלפי אנשים באולמות הדורים ברחבי העולם מלווה בתזמורת ובתאורה, ובכל זאת לא חסר דבר: משהו באור שחזר מאבני אוהל משה, צלילי הרחוב ההומה ובני עירה שהתקבצו סביבה לפנות ערב, הפך את המראה לגדול בהרבה מרוחבה הצנוע של הכיכר ואת השומעים למתגעגעים באמת. על הלוח כתבו בגיר שאסף יגיש היום מדיאס מהדוכן שבו הוא ניצב מדי ערב בשבוע האחרון, ואף על פי שכבר אין איש ברחוב ההוא שמדבר לדינו, לא היה צורך להסביר לאיש מהם מדיאס ואיך קודם חוצים את הקישואים, אחר כך מרוקנים את הגרעינים ובסוף ממלאים אותם בבשר ובאורז או בבורגול ואופים ברוטב עגבניות. כשצריך, או כשמוגש אוכל, מדברים הירושלמים לדינו ומדברים גם יידיש וגם ערבית וכל שפה שבה אפשר להתגעגע. 

בירושלים אין אף רחוב אחד ישר וגם התור לאותה ארוחה החל להסתדר במעגל. אלו שקיבלו את צלחתם התיישבו על דרגשים ושרפרפים ולצד האוטו טפסה אישה אחת, רקדנית, על הבמה הקטנה והחלה לרקוע ברגליה. כמה החלו למחוא כפיים בקצב והרקדנית הניפה את ידיה כקוטפת פרח. אולה! צועק מישהו והמוזיקה גוברת. עקביה נוקשים וכתפיה נמתחות וידיה מניפות את שולי שמלתה. הכיכר מצטופפת לראות ומגיעים גם הרוכלים והקונים של סוף היום ועגלות ילדים מתערבבות בעגלות הקניות והורים מרימים את ילדיהם אל-על, שלא יחמיצו אף צליל, אף נקישה.

יסמין נעמדת רגע מול המיקרופון ומנסה להסביר מדוע היא כאן ומהו הגעגוע. לא הכרתי אותו, היא ואמרת על אבא שלה, יצחק, ורק ככה אני יכולה לזכור. אנחנו משתתקים ויסמין מוחאת כפיים מבלי שנשמע. כשהיא מתחילה לשיר הקול שלה נשמע כאילו יצחק שר גם הוא איתה, ואולי גם סבא שלו שירד או לא ירד מהרכבת במניסה. ההד חוזר מן הבניין שממול ומאוהל משה ומהשוק ומקרונות הרכבת וממניסה ומאיזמיר ומטולדו ומסביליה ואנחנו עומדים ומקשיבים קשב רב לקולות שבוקעים מתוכנו.

אחר כך היא מחזירה נשימה ופוסעת שוב לשבת ליד אמה, על שפת האבן שמקיפה עצים נאים בלב שכונה. אחרוני המחכים בתור אוספים את צלחותיהם ומתיישבים גם הם ובפני מי שמתרחק מעט עולה תמונה שנשכחה מזמן: בכיכר הקטנה, בטבורה של השכונה המרוצפת, נפגשים בני עירנו לפנות ערב. חבורות-חבורות הם יושבים ומשוחחים, המוזיקה נחלשת, האוטו כבר סיים לחלק מנות, וערב קיץ אהוב ונשכח חוזר אל השכונה אחרי דורות שנעלם. שוב אפשר לדמיין את התנור השכונתי ובור המים וקולות צחוקי הילדים ונשים וגברים משוחחים על מה שהיה ומה שיהיה ונפגשים פנים אל פנים, כמו פעם, באוהל משה.

כמה טוב שאוכל כזה ומנגינות כאלה וערב כזה אוספים אליהם את הבריות. ביום השישי של המסע הזה אני מפסיק קצת להיות מופתע ומקבל בגעגועים את בני-עירי האהובים.

מדיאס / יסמין לוי

6 מנות
בדרך כלל עושים את המדיאס עם גבינות. כיוון שלא יכולנו לעשות מאכל חלבי, הלכנו על סקאלה שונה הכוללת בשר ובורגול.
מה צריכים
לרוטב
3 כפות שמן זית
1 בצל גדול, קצוץ דק
1 צרור עלי מנגולד, שטופים, מופרדים לעלים וגבעולים (החלק לבן) וקצוצים גס
1 חבילת עלי תרד, נקיים ושטופים
1 פחית (400 גרם) עגבניות מרוסקות
1 צרור עלי נענע, קצוצים דק
1 צרור עלי פטרוזיליה, קצוצים דק
¼ כפית כמון
מיץ לימון, סחוט טרי
מלח, לפי הטעם
פלפל שחור, לפי הטעם

לקישואים
10 קישואים בינוניים, חצויים לאורכם מרוקנים ומומלחים (מפזרים מלח גס ומניחים להגיר נוזלים 10 דקות)
1 בצל, קצוץ דק
3 שיני שום, קצוצות דק
250 גרם בשר בקר טחון
2 כפות רסק עגבניות
1 כוס בורגול גס, מושרה במים 30 דקות ומסונן
1 צרור עלי נענע, קצוצים דק
1 צרור עלי פטרוזיליה, קצוצים דק
1 לימון, סחוט טרי
מלח, לפי הטעם
פלפל שחור, לפי הטעם
שמן זית, לטיגון

מה עושים
.1 להכנת הרוטב, מחממים מחבת עמוקה עם שמן זית. כשהשמן חם מוסיפים את הבצל ואת החלק הלבן של המנגולד ומטגנים עד שהבצל מזהיב. מוסיפים את עלי המנגולד הירוקים והתרד ומאדים עד שהעלים מתרככים ומאבדים מנפחם, כ- 20 דקות.
.2 מוסיפים את העגבניות המרוסקות יחד עם עלי הנענע והפטרוזיליה ומתבלים בכמון, מיץ לימון, מלח ופלפל. טועמים ומתקנים תיבול, לפי הצורך.
.3 יוצקים את הרוטב לתבנית אפיה ומחממים תנור ל- 180 מעלות.
.4 מחממים מחבת עמוקה עם מעט שמן זית. כשהשמן חם מוסיפים את הבצל ומטגנים עד להזהבה. מוסיפים את השום והבשר. תוך כדי הטיגון מפוררים את הבשר עם כף עץ וכשהבשר עשוי והוא שינה את צבעו, מוסיפים את רסק העגבניות, הבורגול הגס וכוס מים. מערבבים, מוסיפים את עלי הנענע והפטרוזיליה ומתבלים במיץ לימון, מלח ופלפל. טועמים ומתקנים תיבול, לפי הצורך. מניחים לתערובת להתקרר מעט.
.5 ממלאים את סירות הקישואים בבשר ומסדרים בתבנית עם הרוטב בשכבה אחידה. מכסים בנייר כסף ואופים עד שהקישואים רכים, כ-30 דקות.