התרגשות גדולה אחזה בתושבי העיר ביום בו נחנך קו הרכבת מיפו לירושלים, וב-16 לחודש ספטמבר, שנת 1892, נאספו בתחנה ערבים ויהודים, יוונים, אנשי כמורה ונציגי השלטון הטורקי שנדרשה כמעט חצי מאה עד שנענו ליוזמה בה החל משה מונטיפיורי. גם הטמפלרים, בנאים מחוננים הגיעו מבתיהם הסמוכים. נדרשה רדיפה דתית על מנת לשלוח אותם מגרמניה הקרירה לחיים בארץ הבוערת מחום והם, כדרכם של נרדפים, מנמיכים קולם בקהל, מברכים גם הם על השינוי שיקצר דרכם מהעיר הקדושה אל אחיהם שהחלו מתיישבים בסביבות יפו וחיפה.

בתוך הקהל המחכה לקול צפירה, עמד אליעזר בן יהודה וכל נפשו כמבוע. ימים ארוכים הוא לא ישן, קרא אליו את התנ"ך, חיטט בשפות ניכר ובדק עם ידידו, יחיאל פינס, מילה ראויה לסוס הפלדה, בו ראה ניצחון גדול של הנאורות. "בקול שופר חזק בא עד שערי עיר הקדש", חזה את הרגע, "עיר אשר יושביה נרתעים אחורנית מפני דֹפק החיים, עיר אוהבי תרדמות, מוקירי החֹשך, קרובי הַמָּוֶת, הנה הוא בא בה, ותרועת על שפתיו בקול השופר!". והנה עולה עמוד עשן שחור, נשימת ריאותיה של קדמה חדשה, לא עוד עגלות וסוסים הם שיובילו את בני העיר ליפו, וכל ההמון יוצא מגדרו בבליל שפות כדרכה של העיר ואליעזר מרעים בקולו - הנה באה הרכבת.

זו לא היתה רכבת שטסה לשום מקום. את דרכה ממישור החוף לקדושתה המקומרת של העיר זחלה שש שעות על מסילה צרה, עד שבאו הבריטים שחיבתם למסילות ברזל לא נפלה מיצר הכיבוש שלהם. הם הרחיבו את המסילה, האריכו אותה והגדילו את תחנת הרכבת אותה שאירחה בלי סוף טקסים לכבודם של שועיי ועשיריי עולם שבאו לבקר.

שנים ארוכות שקשקה הרכבת. תושבי בית צפאפא, בקעה והמושבה הגרמנית הכירו היטב את קול ההאטה לקראת הכניסה לתחנה, עד שבקיץ 98' יצאה ממנה ויותר לא חזרה. קוצים ושיחים כיסו על המסילה. התחנה עמדה בעלבונה וימי עברה איימו להתפורר ביחד עם האבנים. עזובה שכזו היא שעתו היפה של הדמיון המבקש להתיישב בקרון מול גבר ואישה וביחד איתם להתרגש מעיר קדושה העולה בחלון.

מה שמבקשת נפש רומנטית לא עולה תמיד עם צרכי היומיום. אחרי שנים שופצה התחנה והפכה, כמו אחותה ביפו, למתחם בילויים. המסילה היתה לפארק מקסים הקורא אליו משחקי ילדים, ובין פסי הרכבת, בקטע היחיד בו מציעה ירושלים סוג של מישור, נבנה שביל עליו מדוושים אופניים ואליו נאספים הולכי ואצני הסביבה. ביניהם בשעות הבוקר או לעת ערב אפשר למצוא את מישל ואוליביה קישקה. השנים הפכו את הליכתם המשותפת לתכליתית יותר. היא רצה והוא הולך. לא כמו אז, בשנות השבעים, כשהלכו באותו הקצב, מבקשים לגלות זה את זו, למדוד את רחובות העיר. יד ביד בעיר העתיקה, במחנה יהודה בשלג ראשון, שני עולים חדשים, הוא מבלגיה, היא מצרפת, הוא לומד בבצלאל והיא באוניברסיטה העברית. נפגשו במעונות ונולד סיפור אהבה גדול. בצרפתית. בתוך שנה הם נישאו ונולד בנם הבכור. מאז הם במושבה הגרמנית.

"הגעתי לכאן כברירת מחדל ונשארתי מתוך אהבה גדולה", אומר לי קישקה, האורח השביעי של אוטואוכל. כמו קוסם בכיכר העיר הוא עמד בחניון שמאחורי בנין הבריכה ועל בלוק גדול, בטוש שחור, אייר את שביקשו ממנו ילדי השכונה. בקווים בטוחים השוטפים את דרכם על הדף, נולדו ג'ירפה, תינוק בעריסה וחומת העיר שחיברה את חייו. "אני מתמחה בשני דברים", הוא מחייך. "ציור אבנים ופיזור אסטרגון" .

שעה ארוכה עמד לצד אסף גרניט, לפזר את פתיתי התבלין הירוק מעל תבשיל מצוין של עוף עם ארטישוק ירושלמי, תפוחי אדמה ולענת הדרקון. זה השם העברי שמציע המילון לאסטרגון, וזה מה שקישקה חיפש לפני שנים במחנה יהודה להתקנת עוף ככתוב בספר בישול צרפתי.

שעות ארוכות הסתובב בין הבסטות אבל לאיש לא היה מושג על מה הוא מדבר. והלב נכמר מהמחשבה על הפרצופים להם זכה מהרוכלים שלא הבינו איזו לענה ואיזה דרקון מתרוצצים במוחו המחופף של הפרנסווי הזה. מוכר עם תושייה הוא שגאל אותו כשביקש ממנו את השם בצרפתית. "אז תגיד שאסטרגון זה מה שאתה צריך!".

מאז הוא למד מה להגיד ואיך, לזקק בקריקטורות שלו את ההוויה הישראלית, את הפוליטיקה שלה. את ירושלים הוא לא שוקל לעזוב. "גם בגלל האהבה וגם בגלל שחשוב בעיניי שאנשים כמוני, חילונים גאים, ישארו לחיות כאן לשמור על הפסיפס האנושי שמייחד את העיר." הוא מאושר מהשיפוץ שעברו תחנה ומסילת רכבת.. "תראי איזה יופי", הוא מצביע על המולת האנשים המבלים בפארק, הופכים כל מכונית שעוברת בסביבה למעט לא שייכת. "זה באמת מקסים", אני עונה וקוועץ' קטן עולה לי בלב. בחיים החדשים שקנתה לה המסילה יותר אני לא מוצאת גבר עם מזוודה, מביט באישה הכי יפה שיש.

עוף בטרגון עם ארטישוק ירושלמי ותפוחי אדמה/ מישל קישקה

6 מנות

בגלל שהאוטואוכל הוא גם כשר וגם חלל, היינו צריכים למצוא פתרון "על-חלל" כדי שהרוטב יהיה גם טעים וגם מעניין, אז חזרנו לבית ספר לבישול ושלפנו ענתיקה מהארון.

מה צריכים

לארטישוק ירושלמי ותפוחי אדמה

6 תפוחי אדמה גדולים , חתוכים ל'סירות' (חוצים את תפוחי האדמה לאורכם. כל חצי פורסים לאורך ל-4)

600 גרם ארטישוק ירושלמי, מקולף וחצוי לאורך

2 שיני שום, קצוצות דק

3-4 גבעולי תימין, מופרדים לעלים

מלח, לפי הטעם

פלפל לבן, לפי הטעם

¼ כוס שמן

1 כוס מים

עוף ורוטב

1 ק"ג נתחי פרגיות, נקיות

1 בצל בינוני, קצוץ דק

1 שן שום, קצוצה דק

80 גרם קמח

1 ליטר ציר עוף או מים

חופן עלי טרגון טרי

קמצוץ אגוז מוסקט

מלח, לפי הטעם

פלפל לבן, לפי הטעם

80 גרם מחמאה (עדיף חמאה אם לא אכפת לכם מכשרות)

2 כפות שמן זית

מה עושים

מחממים תנור ל-180 מעלות ומרפדים תבנית בנייר אפיה.
מניחים בקערה גדולה את סירות תפוחי האדמה, ארטישוק ירושלמי, שום ותימין ומתבלים במלח ופלפל. יוצקים את השמן והמים ומערבבים היטב. מעבירים לתבנית, מכסים בנייר כסף ואופים עד שתפוחי האדמה רכים מאוד, 40-60 דקות.
מסירים את נייר הכסף, מעלים את חום התנור ל- 220 מעלות ואופים 15 דקות נוספות.
להכנת הרוטב לעוף, מחממים מחבת עמוקה עם שמן זית. כשהשמן חם מוסיפים את הבצל והשום ומטגנים מעל אש קטנה. מוסיפים את המחמאה. בעזרת מטרפה ידנית, מוסיפים את הקמח תוך כדי ערבוב.
יוצקים את ציר העוף בהדרגה ותוך כדי ערבוב, עד למרקם חלק ללא גושים. מוסיפים את עלי הטרגון ומבשלים מעל אש קטנה כ-20 דקות. מתבלים באגוז מוסקט, מלח ופלפל. מסננים את הרוטב ושומרים חם בזמן שמכינים את העוף.
להכנת הפרגיות, מלהיטים מחבת כבדה מעל אש גדולה. מתבלים את העוף  במלח ופלפל, יוצקים מעט שמן זית למחבת וצורבים את הפרגיות, כמה דקות מכל צד.
מחלקים את סירות תפוחי האדמה והארטישוק הירושלמי לקערות הגשה, מניחים מעל נתח פרגית צרובה ויוצקים בנדיבות מהרוטב.